הזמנות של חקירות פרטיות ע"י האשמים בעוון

יום אחד נכנסו למשרד החקירות שלנו שלושה אנשים, שהציגו עצמם כמנכ"ל, מנהל הכספים ועוזרו של חברת בת של חברה גדולה, שמקום מושבה (של חב' הבת) היה בזמנו מול אתר השלכת האשפה בכניסה לחיפה.

השלושה נראו לי לחוצים לאללה (איך שאומרים) וביקשו חקירה דחופה בעניין טוהר המידות של העובדים בחברה.

ככל שהתארכה השיחה עלה בי החשד, שהשלושה מחפשים לכסות את אחוריהם וכי הם הם הפושעים האמיתיים.

לא אמרתי להם מאומה, הכנתי תכנית פעולה, נקבתי במחיר ורק הוספתי, שאם יתברר שהחשודים שלהם אינם אשמים, אלא יש אשמים אחרים, אין לי, כחוקר פרטי רשוי, כל כוונה ל"יפות" את המציאות.

השלושה נעו באי-נוחות על מושביהם, אמרו שיחשבו על הצעתי ויצאו ממשרד החקירות שלנו.

לא הייתי צריך לחכות זמן רב: למחרת פורסם ברדיו ובעיתון (לא היה אז אינטרנט), ששלושת המנהלים שהיו אצלי במשרד החקירות – נעצרו בעוון גניבות מהמעביד.
במקרה זה לא הספקתי לעשות כלום, אבל היו מקרים אחרים, בהם כן "הצלחתי" לעבוד עבור הצד האשם.

באחד הימים נכנס למשרד החקירות שלנו גבר צעיר למדי, בלא כל הודעה מוקדמת או קביעת פגישה ושאל אם אני יכול לקבל אותו מיד.
האיש מצא חן בעיני וקיבלתי אותו לפגישה.

הוא סיפר לי שהוא המפיץ הראשי של חברת תמרוקים גדולה, שיש לה מפעל בארץ אך ההנהלה הראשית יושבת בארה"ב.

לדבריו בנמל ת"א יש חברה המזייפת את הבושם העיקרי מתוצרת החברה, הנמכר בעיקר בשטחים (משום מה ערביי הגדה התאהבו בריח אותו בושם ובכל בית היו לפחות 5 בקבוקים ממנו).

הצבתי תצפית של חוקרים פרטיים בנמל ת"א (הישן – הוא ממש לא נראה כמו היום) – הכל היה פתוח לכל דיכפין ובאחד הימים באתי לבקר את צוות החוקרים הפרטיים שערכו את התצפיות ועמדתי לשוחח עם ראש צוות החוקרים הפרטיים.

תוך כדי שיחה, ראיתי שני שוטרים שועטים למקום ברגל ומעיפים מבטים לכל הכיוונים. הם ניגשו אלינו ושאלו אם ראינו דמויות חשודות בשטח. אני והחוקר הפרטי שהיה איתי השבנו בשלילה.

כעבור דקות ספורות, לאחר שבתחילה הם נעלמו מעינינו, חזרו השוטרים ופנו אלינו ושאלו למעשינו במקום. התברר כי הם קיבלו דיווח מבעלי עסקים במקום, ששני אנשים חשודים מסתובבים בשטח ואנחנו החוקרים הפרטיים, היינו החשודים…

אמרתי לשוטרים שאנחנו חוקרים פרטיים במשימה שאסור לי לפרט (הם לא התעקשו לדעת מה) והם עזבו את המקום.

זו היתה משימה חוקית שהזמין אצלנו אותו מפיץ, בשם מנהל החברה בישראל.

הסתבר שהוא בחן אותנו – האם אנחנו אכן משרד חקירות רציני, המעסיק חוקרים פרטיים מנוסים וכאשר ראה כי טוב, המשיך להזמין אצלנו חקירות נוספות בחלקן לגיטימיות לגמרי ובחלקן פעולות ריגול נגד חברי ההנהלה העולמית של החברה, כל אימת שבאו לארץ.

הוא נימק את ההזמנות בנימוקים שונים, שעל פניהם נראו סבירים.

פועל יוצא שחוקרי משרד החקירות שלנו ועבדכם הנאמן, הפכו ללקוחות קבועים של מלון הילטון ולא סתם במלון – אלא בחדרים המיועדים למנהלים (executive rooms – מקומה 17 ומעלה), על כל הפינוקים שנהנים מהם האורחים המתגוררים שם, שהפעם כללו חוקרים פרטיים ומנהל משרד חקירות.

בשלב מסוים הבנתי שהדג מסריח מהראש וסרבתי להמשיך בחקירות.

לבסוף העניין אכן התפוצץ ברעש גדול, מנהל המפעל והמפיץ הראשי ברחו מהארץ (ולא חזרו עד עצם היום הזה) ואנחנו, משרד חקירות והחוקרים הפרטיים שעבדו אצלנו, אמנם נהנינו מההכנסות והאירוח בהילטון, אך החוקר הפרטי כותב שורות אלה, נותר עם הרגשה רעה שניצלו אותו.